<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית ששי שער ראשון</h1>
<h2>דף יט:</h2>
עד איזה פרק צריך ליטול ידיו לחולין, שנינו בברייתא בפרק כל הבשר [חולין ק"ו ע"א] קדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק, לחולין עד לפרק, לתרומה עד לפרק. וכל דבר שהוא חוצץ בטבילה בגוף, חוצץ בנטילת ידים בחולין, ובקדוש ידים ורגלים במקדש. אמר רב, עד כאן לחולין, עד כאן לתרומה, ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה, לחומרא. ורב ששת אמר בין לחולין בין לתרומה, לקולא. אמר בר הדיא הוה קאימנא קמיה דר' אמי, ואמר לי עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא. ולא תימא ר' אמי משום דכהן הוא, אלא הא ר' מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי דהוא לוי, אמר לי עד כאן בין לתרומה בין לחולין לחומרא. פרש"י ז"ל לחולין עד פרק שני של אצבעות, לתרומה עד פרק שלישי שהוא סוף פצול האצבעות, לקדוש ידים ורגלים, עד הפרק שמתחבר פיסת היד עד קנה הזרוע. ושמואל דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא, היינו פצול כל האצבעות, ומחמיר היה על הברייתא. ורב ששת דאמר בין לחולין בין לתרומה לקולא, פירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל, עד פרק שני של אצבעות, ואינו חולק על הברייתא, שהוא מפרשה לחולין עד לפרק, זה פרק ראשון של אצבעות, ולתרומה עד לפרק, זה פרק שני, ולקדוש ידים ורגלים זה פרק פיסת היד המחובר עם קנה הזרוע. ודלגה הברייתא פרק אחד בין תרומה לקדוש ידים. והחמיר רב ששת בחולין והצריך עד הפרק השני כתרומה. והא דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא, לאו לישנא דוקא נקט, דאדרבה לפי משמעותו מחמיר הוא נמי אצל החולין, אלא לקולא משיעורא דשמואל קאמר אבל בקדוש ידים, לכולי עלמא סוף פיסת היד ולא יותר, וכן מוכיח פרק האומר משקלי בערכין, דתנן התם (י"ט, א') האומר משקל ידי עלי מכניס ידו לכלי מלא מים עד מרפקו, והוינן בה (שם, ב') והתניא לקדוש ידים ורגלים עד לפרק, אלמא הפרק היינו סוף הכף, ולא סוף הקנה המחובר בזרוע שהוא מרפקו. והרב רבי משה בר נחמן ז"ל כתב, דבירושלמי מחמירין לחולין מתרומה, דגרסינן התם (ברכות פ"ח, ה"ב) בשם רב נטילת ידים לתרומה עד לפרק, ולחולין עד קשרי אצבעותיו. וכתב הוא ז"ל דכן משמע מגמרין דהתירו במפה לאוכלי תרומה והחמירו לאוכלי טהרות, וכן מדקא מני ואזיל מקדש, וחולין ותרומה, דממעט והולך הוא, ור' אמי משום דכהן הוא, מחמיר בתרומה כחולין. ואין דבריו מחוורין בעיני במקום זה, דזה מן התימה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, לא אמרו נטילת ידים לחולין, אלא משום סרך תרומה, ונימא בתרומה עד פרק שני, ובחולין שאין עיקרן אלא משום סרך תרומה, עד קשרי אצבעות, ונראה לי כי בירושלמי החמירו בין בחולין בין בתרומה, החמירו בחולין עד קשרי אצבעות כעיקר שיעור של תרומה, והחמירו בתרומה עד שיעור של קדוש ידים, והפרק של פיסת היד קאמר, ולעולם תרומה חמורה. ובגמרא דילן דמשמע דשמואל מחמיר טפי מדרב, מדקאמרינן רב אמר עד כאן לחולין, עד כאן לתרומה, ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה [לחומרא], דאלמא שיעור חולין לשמואל כשיעור תרומה לרב, דילמא שמואל הכי קאמר, עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא, בשניהם, ולישנא נמי הכי משמע, שהחומרא בשניהם היא מדקאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא, והוא שהחמיר בין בזה ובין בזה עד סוף פיסת היד, והשתא נמי אתי שפיר הא דרב ששת דאמר עד כאן לחולין ולתרומה לקולא, דהוי עד סוף פצול האצבעות, ולא נצטרך לדחוק פי' הברייתא לרב ששת שיפרש רב ששת לחולין עד הפרק הראשון, וידלג פרק אחד בין תרומה וקדוש ידים. והא דנקט עד כאן לחולין ולתרומה לקולא, קולא באחד מהם היא, ומשום לישנא דשמואל נקט ליה ולא דוקא קולא בשניהם, ואף באחד מהם אלא קולא מדשמואל קאמר. ומה שהביא הרב ז"ל ראיה מגמרין דהחמירו בחולין מתרומה, שהתירו לאכול במפה לאוכלי תרומה, ולא התירו לאוכלי טהרות, התם לאו משום קולא וחומרא הוא, אלא משום דכהנים זריזין הם, ואין חוששין שמא יגעו ביד, מה שאין כן באוכלי טהרות שאינן זריזין כל כך. אבל לענין שיעור נטילה, תרומה חמורה מטהרות. וברייתא דקא מני ואזיל קדוש ידים, וחולין ותרומה, במקצת הנוסחאות מצאתי דגרסי לחולין עד לפרק, לתרומה עד לפרק לקדוש ידים ורגלים עד לפרק, ותנא ממטה למעלה קתני. אבל בפירוש ר"ח ז"ל נמצאת הגירסא כגירסת הספרים, קדוש ידים וחולין ותרומה, ואפילו כן אינו קשה כלל, דמונה והולך הוא החמור שבכולן, ואחר כך הקל שבכולן, ואחר כך האמצעי. ולפי פירוש זה יהיה פסק הלכה, לחולין עד סוף פיסת יד שהוא מקום שמתחבר היד עם קנה הזרוע, כשמואל ור' אמי ור' מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי, וכבר הדיא דמסהיד משמייהו. כך נראה לי וכן [נראה] מדברי רב חננאל ז"ל שפירש זה לשונו, אמר רב עד כאן לחולין, עד כאן לתרומה, פי' היה רב מראה לתלמידים עד לפקק לחולין עד לפרק לתרומה, פי' פקק קשרי אצבעותיו, זולתי הכף של יד, והפרק כף של יד והאצבעות שקנה הזרוע המחובר בכף היד הוא הנקרא הפרק. עד כאן לשון הרב. ונראה שהוא גורס בברייתא לחולין עד לפקק, וכן מצאתיה גם במקצת הנוסחאות. עוד כתב ואסיקנא משמיה דר' יהושע בן לוי בין לתרומה בין לחולין לחומרא, והוא עד המרפק ע"כ. והוא ז"ל מפרש מרפק כלל היד, ויש מדבריו ראיה מפורשת למה שכתבתי. והראב"ד ז"ל פירש בהלכות נטילת ידים, שאין צריך לחולין אלא [עד] סוף פצול האצבעות, בד"א במים ראשונים, אבל במים אחרונים [שאינן אלא לרחוץ] לכלוכי המאכל שעל ידיו, רוחץ עד פרק שני של קשרי האצבעות, ודיו שאין המאכל למעלה מאותו פרק, וכן כתב הראב"ד ז"ל בהלכות נטילת ידים שלו.
